החלטה בתיק בר"ש 1185/13

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל) מיום 7.1.13 בתיק עמש"מ 1745-09-12 ועמש"מ 27772-08-12, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על הכרעת דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (עו"ד כהן, אב"ד, ד"ר פוטיבסקי וגב' ברקו) מיום 16.5.12 (והתקבל ערעורה על רכיב מסוים בגזר דינו מיום 22.7.12) בבד"מ 35/11, והתקבל ערעורה של המשיבה על גזר הדין. עניינה של הפרשה - דיווחים כוזבים.

רקע

ב.       המבקשת הועסקה במשרד הרווחה בתפקיד רכזת משאבי אנוש במעון "נופים" במושבה מגדל (להלן המעון). ביום 17.4.11 הוגשה תובענה משמעתית כנגד המבקשת (בד"מ 35/11), בה נטען כי ב-42 הזדמנויות, בתקופה שבין חודש ינואר 2009 לחודש ספטמבר 2010, שינתה את שעת כניסתה ו/או יציאתה, וכי ב-10 הזדמנויות נהגה לדווח דיווחים כוזבים בדבר עבודה בימי שישי. נטען, כי בגין אלה קיבלה המבקשת שכר שלא כדין בסך של כ-4200 ש"ח. למבקשת יוחסו עבירות לפי סעיפים 17(1), (2), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. באישום נוסף בכתב האישום נטען, כי ב-22 הזדמנויות במהלך התקופה הנזכרת נמנעה המבקשת מהחתמת כרטיס הנוכחות בכניסתה למקום עבודתה ו/או ביציאה ממנו, והזינה את נתוני נוכחותה באופן ידני וללא אישור, וכי ב-69 מקרים הזינה במחשב נתונים בדבר שעות נוכחותו של מר שלום גבאי (להלן גבאי), אמרכל המעון, אף זאת ללא אישור. נטען, כי בכך הפרה המבקשת את הוראות פרק 9.15 לתקשי"ר ואת הוראות 2.01 ו-12.01 לכללי האתיקה של עובדי המדינה, ויוחסו לה עבירות לפי סעיפים 17(1), (2) ו(3) לחוק שירות המדינה.

ג.       בהכרעת דין מפורטת ומנומקת מיום 16.5.12 הרשיע בית הדין למשמעת (עו"ד כהן, אב"ד, ד"ר פוטיבסקי וגב' ברקו) את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. בית הדין ייחס משקל רב לאמרתה של המבקשת בפני חוקר המשמעת מטעם נציבות שירות המדינה; צוין, כי "הנאשמת הודתה באמרתה בעיקר האישומים נגדה" (עמ' 5), וכי "קיימות תוספות ראייתיות לרוב, המאמתות את הודאת הנאשמת" (עמ' 7). בהכרעת הדין נאמר, כי גם לאחר בדיקה יסודית לא נמצאו "אישורים להיעדרויותיה מהעבודה (אשר בהסתמך עליה תיקנה את דיווחיה)" (עמ' 10). כן נדחו הסבריה של המבקשת באשר לאי החתמת כרטיס הנוכחות בימי שישי; בהקשר זה צוין, בין היתר, כי "דבריה אלה של הנאשמת אינם ראויים לאמון, ואינם לטעמנו אלא תירוץ להיעדרויותיה מהמעון ולאי החתמת כרטיס הנוכחות". בית הדין למשמעת דחה את טענת המבקשת, כי התנהלותה היתה בבחינת נורמה מקובלת במקום העבודה; נאמר, כי "עבירה נפוצה היא עדיין עבירה". נדחו טענותיה של המבקשת בדבר העדר שליטה והגנת כורח, וכן עתירתה לביטולה של התובענה מחמת "הגנה מן הצדק" בגין מחדלי חקירה נטענים ובגין טענתה לאכיפה סלקטיבית. נאמר, כי "כל חומר החקירה שהיה דרוש לנאשמת לצורכי הגנתה, ואשר היה מצוי ברשות התביעה וברשות גורמי החקירה והממונים במעון הועבר לידי ההגנה". באשר לטענת האכיפה הבררנית נאמר, כי גבאי הועמד לדין ודינו נגזר במסגרת הסדר טיעון, וכי "אין מקום לגזור גזירה שוה בין מעשיה של הנאשמת למעשיהם של אחרים". בית הדין למשמעת עמד בהכרעת הדין (עמ' 33-27) על ההתנהלות במעון, ככל שהדברים אמורים בניהול משאבי אנוש; צוין, בין היתר, כי "בירור התובענה שבפנינו העלה תמונה קשה של העדר תרבות ארגונית והסדרי מינהל לקויים במעון, בכל מה שקשור לניהול משאבי אנוש. הדברים אמורים בראש ובראשונה במנהל המעון חבושה אשר ניער חוצנו כליל מכל הקשור לנסיבות שהביאו למעשי הנאשמת".

ד.       בגזר דינו מיום 22.7.12 עמד בית הדין למשמעת על חומרתן של העבירות, בהן הורשעה המבקשת, ועל תכליתם של אמצעי המשמעת מזה, ומזה על נסיבותיה האישיות ונסיבות הכרוכות בעבודתה, בין היתר על כי המבקשת ובעלה סובלים ממחלות שונות; על כי עבודתה חשפה אותה ללחצים נפשיים ניכרים; ועל כי המעון סבל מהעדר תרבות ארגונית. דעת הרוב (ד"ר פוטיבסקי וגב' ברקו) סברה, כי יש להטיל על המבקשת נזיפה חמורה, הורדה בדרגה למשך שנה, העברה לתפקיד אחר במשרד הרווחה והשבה של 4,200 ש"ח. בדעת הרוב ניתן משקל לחרטה שהביעה המבקשת, לתקופה הקצרה בה בוצעו מעשיה, לנורמות העבודה הקלוקלות שאפיינו את המעון, ולעובדה כי "פיטוריה של הנאשמת מהשירות תורידה אל מתחת לקו העוני ותצריך אותה להיזקק לשירותי הרווחה". אב בית הדין, עו"ד כהן, סבר כי יש להשית על המבקשת אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר ופסילה למילוי כל תפקיד הקשור בניהול משאבי אנוש למשך חמש שנים. לפי דעת המיעוט, "הפגיעה שפגעה הנאשמת בתדמית השירות הציבורי קשה מאוד, חרף היותה עובדת לא בכירה בשירות הציבורי". צוין, כי נסיבותיה האישיות של המבקשת אינן יכולות לגבור "על האינטרס הציבורי ועל תכליות הדין המשמעתי".

ה.       המשיבה עירערה על גזר דינו של בית הדין למשמעת (עמש"מ 2777-08-12), והמבקשת עירערה על הכרעת דינו של בית הדין למשמעת, וכן על גזר דינו, ככל שהדברים אמורים ברכיב הנוגע להשבה של סך 4,200 ש"ח (עמש"מ 1745-09-12). בהודעת הערעור שהגישה המבקשת נאמר (עמ' 18), כי זה הוגש נוכח הערעור שהגישה המשיבה על גזר הדין.

ו.       בפסק דין מפורט מיום 7.1.13 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל) את ערעורה של המבקשת על הרשעתה. בפסק הדין נאמר (פסקה ע"ה), כי "בית הדין צלל בהכרעת הדין לעומק התשתית הראייתית שהונחה בפניו, ובחן בקפידה את הראיות שהובאו בפניו ודן באופן יסודי בטענות השונות שהועלו בפניו", וכי אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית. חרף זאת, נבחנו הראיות שעמדו בפני בית הדין למשמעת. נאמר, כי בצדק הגיע בית הדין למשמעת למסקנה כי המבקשת הודתה, בהודעתה בפני חוקר מטעם המשיבה, בעיקר האישומים כנגדה, וכי יש לדחות את טענתה כי אין לייחס משקל להודעה זו. עוד נאמר (פסקה צ"ב), כי בית הדין הצביע על הראיות שמהן עולה באופן ברור אשמתה של המבקשת "כשהדברים מבוססים לא רק על אמרתה ... כי אם גם על חיזוקים שנמצאו לאשמתה ... בראיות ובעדויות אחרות שהובאו בפני בית הדין". בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של המבקשת בדבר הגנה מן הצדק, וכן את טענתה כי סומנה מראש כ"מטרה". נאמר (פסקה ק'), כי גם גבאי הועמד לדין והורשע בגין אי סדרים בדיווחים על שעות עבודתו, וכי המבקשת "לא הצביעה על קוי דמיון בינה לבין אחרים שלדעתה היה מקום להגיש כנגדם תובענה משמעתית, ולכן אין מקום לטענה בדבר אפליה ואכיפה סלקטיבית".

          באשר לעונש שנגזר על המבקשת נאמר (פסקה קל"ז), כי "אין מנוס מלקבל את ערעור המדינה ולהורות על פיטוריה לאלתר של המערערת". בית המשפט המחוזי ציין, כי הוא מודע לעונש שהוטל על גבאי (במסגרת הסדר טיעון), אולם יש להביא בחשבון, בין היתר, כי המבקשת הורשעה גם בכך שדיווחה דיווחים כוזבים אודות ימי עבודה בימי שישי וקיבלה שכר שלא כדין בגין ימים אלה. נאמר (פסקה ק"מ), כי בעובדה שסדרי המינהל במעון היו לקויים אין "כדי לאיין או למזער את המעשים שבהם הורשעה המערערת", וכי בעבירות מסוג זה, שיש בהן משום מעילה באמון, גובר האינטרס הציבורי על נסיבותיה של המבקשת. על רקע זה נקבע, כי יש לגזור על המבקשת פיטורים לאלתר, נזיפה חמורה ופסילה - למשך חמש שנים - ממילוי כל תפקיד הקשור בניהול משאבי אנוש. עם זאת נקבע, כי לא תיפגענה זכויותיה של המבקשת לקבלת תשלומי גמלה. באשר להשבת 4,200 ש"ח נאמר (פסקה קמ"ז), כי סכום זה לא הוכח, כי על המשיבה לערוך חישוב מדויק של הסכום, וכי את המגיע לאוצר המדינה תשיב המבקשת ב-10 תשלומים חודשיים שוים ורצופים.

הבקשה

ז.       מכאן בקשת רשות הערעור, המופנית הן כנגד הרשעתה של המבקשת והן כנגד העונש שהוטל עליה. הבקשה לא הותירה אבן שלא נהפכה. באשר להרשעתה של המבקשת נטען (סעיף 40), כי האישומים כנגד המבקשת לא הוכחו. נטען (סעיף 17), בין היתר, כי "ישנה עדות ישירה, שהמשיבה לא התנגדה לה, לכך כי המבקשת אכן עבדה בימי שישי. מדובר במכתב של חברי הועד שהוגש במהלך חקירתה של המבקשת ואשר ממנו עולה כי אכן המבקשת עבדה בימי שישי". נטען, כי "אין כאן התערבות בקביעה עובדתית של הערכאה הדיונית הנסמכת על מהימנות של עדים, אלא לימוד והגעה למסקנה מכוח עובדות שאינן שנויות במחלוקת". עוד נטען, כי היה על בית הדין למשמעת להורות על ביטולו של כתב האישום שהוגש, וזאת מכוח "הגנה מן הצדק". טענות אלה נסבות על ליקויים נטענים, שנפלו בביקור במעון אשר נערך ביום 4.12.11, וכן על ליקויים נטענים בחקירתה של המבקשת. נטען (סעיף 35), כי "המאשימה דאגה כי יהיו ברשותה בתיק רק מסמכים המשרתים אותה, וכל יתר המסמכים הנוגעים להוכחת חפותה של הנאשמת 'נעלמו'".

          באשר לעונש שהוטל על המבקשת נטען (סעיף 11), כי זה סוטה "מנורמת הענישה המקובלת בבתי הדין למשמעת באופן חריג ביותר ואף באופן שאינו משקלל את כלל הנסיבות והשיקולים בתיק זה". נטען, כי "גם בפסיקתו של בית המשפט הנכבד זה הותוותה האפשרות של ביטול כתב אישום בשל הגנה מן הצדק ואי פיטורי עובד וזאת על רקה מחדלי המעסיק ו/או הממונים". לטענת המבקשת, רף הענישה של אי הפסקת עבודה נקבע על ידי המשיבה בהליכים שניהלה כנגד גבאי, בהם הוסכם (במסגרת הסדר טיעון) כי יישאר בתפקידו, וכן באי נקיטת הליכים כנגד מנהל המעון. כנטען, "כל טיעון אחר לעניין זה מצד המשיבה, יהוה בעצם ביצוע מדיניות של איפה ואיפה, שאין לקבלו". עוד נטען, כי ניתן משקל יתר ובלתי סביר לאותם ימי שישי לגביהם נטען שהיו "דיווחים כוזבים", וכי לא ניתן משקל לעובדה כי מעשיה של המבקשת לא נעשו מתוך זדון או כוונה או "מתוך יסוד נפשי מיוחד כלשהו". נאמר, כי יש ליתן משקל לפגמים הנטענים שנפלו בהליכי החקירה גם במסגרת גזירת עונשה של המבקשת.

ח.      בהחלטה מיום 17.2.13 התבקשה תגובת המשיבה בנוגע לטענה בדבר אכיפה בררנית. בתגובה מיום 19.3.13 נטען, כי אין המקרה מצדיק מתן ערעור בגלגול שלישי, בהיותו תחום למחלוקת בין הצדדים. נאמר, כי "במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית הדין נפרשה תמונה קשה הנוגעת להעדר תרבות ארגונית והסדרי מינהל לקויים במעון", וכי ממצאיו של בית הדין הועברו לנוגעים בדבר הפועלים לתיקון הטעון תיקון. עם זאת נאמר, כי "אין בהסדרי מינהל לקויים או במחדלי המשרד כדי לפטור מאשמה או להקל בעונשו של מי שביודעין או בכוונת מכוון, לאורך תקופה ממושכת, מעל באמון שניתן בו וניצל את מעמדו, את תפקידו ואת היעדרם של סדרי מינהל תקינים, לרעה". נטען, כי המבקשת רחוקה מהיות "פקיד קטן", וכי שימשה בתפקיד בעל מאפיינים ייחודיים של רכזת משאבי אנוש. באשר למנהל המעון נאמר, כי "אין כל מקום להשוות בין מי שהתרשל, אם בכלל התרשל, בפיקוח או בניהול אדמיניסטרטיבי של המקום לבין מי שבכוונת מכוון ניצל את אי הסדרים, כמו גם האמון שניתן בו מתוקף תפקידו הייחודי, כדי לדווח באופן אפקטיבי דיווחי כזב ולהפיק רווח אישי מהמצב הקיים". באשר לגבאי - עליו הושתו נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת והורדת דרגה אחת למשך זמן של שנה - נאמר, כי "מעולם לא הואשם בעבירה של דיווחים כוזבים, וממילא הסדר הטיעון עימו לא כלל הורדה של רכיב שעניינו דיווחים כוזבים". נאמר, כי - בניגוד לגבאי - המבקשת "היתה בעלת ידע, מומחיות וגישה בלעדית בכל הקשור לעדכון מערכת הדיווח הממוחשבת", וכי גבאי חסך מזמנו של בית הדין ונמנע מניהול הליכים ממושכים, ו"מטבע הדברים, בהסדר טיעון נכלל בדרך כלל רכיב מסוים של הקלה עם הנאשם". לבסוף נאמר, כי כתב האישום בעניינה של המבקשת תוקן בהתאם לכתב התובענה המתוקן שהוגש בעניינו של גבאי. המשיבה טוענת, כי העונש שהוטל על המבקשת ראוי ומתבקש, משקף את חומרת מעשיה, את המסר לציבור בדבר נקיון כפיהם של עובדי המדינה, ואת הפן המניעתי המצוי בבסיסה של מלאכת הענישה בהליך המשמעתי.

הכרעה

ט.      בידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הדברים נכונים גם כשעסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בערעור על הכרעה בהליך משמעתי (בר"ש 3207/10 ריחני נ' מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה (19.9.10)). לאחר העיון בבקשה, בתגובה ובנספחיהן סבורני כי אין ענייננו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים.

י.       אשר לטענות המופנות כנגד ההרשעה; עיון בפסק דינו של בית הדין למשמעת מעלה, כי חומר הראיות בעניינה של המבקשת נותח באריכות, וכי טענותיה והסבריה של המבקשת נדונו בפרוטרוט, לגבי כל אחד מן האישומים שיוחסו לה. הכרעת הדין הושתתה, בסופו של יום, על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בהסתמך על אותה תשתית ראייתית, ובין היתר על הודעתה של המבקשת בפני חוקר מטעם המשיבה. גם בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות שעמד בפני בית הדין למשמעת (פסקאות ע"ה-צ"ב), ובכלל זאת את הודעתה של המבקשת, ולא מצא מקום להתערב במסקנותיו. אם כן, טענותיה של המבקשת בנוגע להרשעתה נסבות - במובהק - על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית הדין למשמעת (ואושרו בבית המשפט המחוזי). ואולם, "כלל הוא שאין בית משפט זה, כערכאת ערעור, מתערב בממצאים עובדתיים, לא כל שכן ממצאים המבוססים על מהימנות עדים" (עש"מ 2868/04 שמיאן נ' נציבות שרות המדינה (4.7.04; השופטת - כתארה אז - ביניש); עש"מ 5917/07 נציבות שירות המדינה (19.8.07)); הדברים נכונים מקל וחומר שעה שעסקינן בבקשת רשות ערעור. לאחר העיון סבורני, כי המבקשת לא הניחה טעם להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית הדין למשמעת, לא כל שכן בגלגול שלישי. נפנה אפוא לבחון את טענותיה של המבקשת, אשר אינן מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, בראש ובראשונה את טענת ההגנה מן הצדק.

הגנה מן הצדק

יא.     המבקשת טוענת, כי היה על בית הדין למשמעת לבטל את כתב האישום בעניינה מכוח "הגנה מן הצדק". בעל"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פ"ד נח (4) 55 עמדה השופטת פרוקצ'יה על תחולתן של טענות מקדמיות שונות, וביניהן דוקטרינת ההגנה מן הצדק, גם בהליכים משמעתיים:

"לא הרי טיבו ותכליתו של ההליך הפלילי כזה של הדין המשמעתי. הליך פלילי נועד לקבוע אם נאשם עבר על החוק ואם ראוי הוא לענישה. מטרתו העיקרית של דין המשמעת איננה לענוש את העבריין אלא לקבוע באיזו מידה הוא עודנו ראוי לאימון הציבור בעיסוקו המקצועי...אולם גם אם תכליתו העיקרית של הליך המשמעת היא להגן על התדמית הראויה והתפקוד הנאות של השירות המקצועי, גם מאחוריו ניצב אדם העומד למשפט ונתון לביקורתו של גוף שיפוטי, העלול להיפגע מעצם ההליך ומהעונש העלול להיות מושת עליו. גם הוא זכאי להליך שיפוטי תקין והוגן בעניינו. תקינותו של ההליך תלויה, בין היתר, באופי ובטיב היוזמה הננקטת על ידי הקובל בהגשת הקובלנה המשמעתית... סבירות הליכי משמעת מבחינת עיתויים עומדת לבחינה מהיבט דיני השיהוי שמקורם במשפט הציבורי, ומדיני ההגנה מן הצדק, השאולים מן המשפט הפלילי" (ראו גם בר"ש 2736/11 מדינת ישראל נ' פרלמוטר (27.4.11)).

יב.      טענותיה של המבקשת בהקשר ההגנה מן הצדק נסמכות, בעיקר, על ליקויים נטענים שנפלו בביקור שנערך במעון ביום 4.12.11, על פגמים נטענים בחקירתה של המבקשת ועל הטענה כי לא הועברו למבקשת מסמכים הנוגעים להגנתה. דא עקא, שטענות אלו נדונו ונדחו בבית הדין למשמעת, שאף קבע לגביהן ממצאים עובדתיים. כך, קבע בית הדין למשמעת (עמ' 25) כי "כל חומר החקירה שהיה דרוש לנאשמת לצורכי הגנתה, ואשר היה מצוי ברשות התביעה וברשות גורמי החקירה והממונים במעון הועבר לידי ההגנה". בית הדין למשמעת אף עמד על העובדה, כי במהלך הדיון בעניינה של המבקשת ניתן צו המורה לצדדים "לסור למעון ולאתר כל מסמך רלבנטי", וכי צו זה קוים (אם גם באיחור). עוד נקבע בבית הדין למשמעת, כי (עמ' 26) "גם אם אכן הועבר חומר החקירה באיחור, אין מדובר בחומר שהיה בהיעדרותו כדי לפגוע באופן ממשי בהגנת הנאשמת, ובזכותה להליך הוגן". בית הדין למשמעת קבע עוד, כי "לא מצאנו כל פגם מהותי בפעולות החקירה שבוצעו הן על ידי זארוג ויצחק והן בתפיסת המסמכים במעון ביום 4.12.11", וכי "גם העובדה שממונה המשמעת זארוג תפס מסמכים, חקר את הנאשמת בצוותא חדא עם החוקר יצחק, וגם העיד בפנינו - אינה מעלה חשש לניגוד תפקידים שיש בו לפגוע בתקינות הליכי החקירה ובהגנת הנאשמת" (שם). קביעות אלו נבחנו בבית המשפט המחוזי, שלא מצא מקום להתערב בהן. על רקע קביעות אלו, ונוכח ההלכה כי גם בהליך המשמעתי תחולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק - מצומצמת, והשימוש בה נעשה במקרים חריגים בלבד (עניין חרמון; עש"מ 7859/07 מדינת ישראל נ' בר יוסף (19.12.07)), לא ראיתי מקום להתערבות בקביעותיהן של הערכאות הקודמות.